כן, סטודיו בקיבוץ...
כולו שלי.
כולו יד שניה.
כולו מרגש!
העסק שלי קיים כבר 15 שנה (!!!), תמיד בבית.
היו חלומות, תיכנונים, שאיפות, אבל רק עכשיו הם הפכו למציאות.
איך דווקא עכשיו?
לפני כמה חודשים שמעתי על סטודיו באלוני אבא היפה והקצת רחוקה.
מיהרתי ליצור קשר, כמעט סגרתי, אבל זה לא קרה. הסטודיו לא באמת התפנה.
נשארתי עם החשק, שהלך וגבר, עד ש...
לגמרי במקרה ספרתי לחברה, שגם לה יש סטודיו בקיבוץ, שאני מחפשת מקום בשבילי.
לגמרי במקרה יום למחרת היא שלחה לי פרסום על סטודיו לידה שמתפנה.
לגמרי במקרה הייתי הראשונה להתקשר.
וזהו.
שלי.
לא ציפיתי, בחיי.
אפשר להגיד שישבתי על הראש של אחראית השכירויות לעסקים בקיבוץ, חיפשתי חללים בקיבוץ שאולי לא חשבו עד היום להשכיר אותם, עד שבסוף זה פשוט הגיע.
חברות טובות הבטיחו לי שזה מה שיקרה.
רק "תשלחי את הבקשה, זה יגיע".
ואני, טיפוס מקורקע שכמוני, הופתעתי שככה בדיוק זה קרה.
פתאום חוזה, מו"מ עם השוכר הקודם על ציוד, אריזות, הובלה, יום ניקיון... הכל קרה ממש מהר.
כל הציוד היפה והמשובח שאספתי עם השנים, מצא את מקומו והתאים בדיוק לחלל ולאופי של הסטודיו.
לאורך השנים חיפשתי תמיד בכל מקום אליו הגעתי, בארץ או בחו"ל, ציוד לתצוגה.
ממש התמכרתי לזה.
התוצאה של החיפוש המתמיד היא אוסף אהוב ביותר של חפצים מלאי אופי וייחודיים שמשמשים אותי לתצוגה.
כל מה שהייתי צריכה להשלים - רק יד שניה, ובעיקר הזדמנות מעולה "להתחדש" בפריטי וינטג' מהחלומות.
התנחלתי בתוך המרקטפלייס והסתובבתי בכל הארץ לאסוף את כל מה שהיה חסר.
זה חלק מפרך ולא פשוט, צריך לחפש המון, לחכות לתשובות, לבדוק מידות, אפשרויות איסוף או הובלה,
לדמיין איך זה ישתלב, להתמקח קצת, למהר שלא יתפסו ולא להתבאס עם כן...
אבל לא ראיתי אפשרות אחרת. היה לי ברור - רק רק רק יד שניה.
ביחד עם בן בן הזוג והריינג'ר של השכן, הרמנו בית מלאכה שהוא כולו אני.
יש (תמיד, לא?) עוד עבודה לעשות, כמה דברים קטנים, ממש בקרוב אסיים גם אותם.
אז כל מה שנשאר לי זה לספר:
- שיהיה אירוע פתיחה חגיגי, אשלח פרטים ותמונות של הסטודיו בהמשך
- שבקרוב אפרסם ימי ושעות פתיחה
- שיש קפה ועלים לתה ותמיד משהו טעים
- שיקרו בסטודיו הזה הרבה דברים טובים, אני כבר עובדת על זה
- שאני מתרגשת בטירוף ומחכה להפגש!